״שחוּקים״ נכנסו לי ללב במכה. על ה-one. ואז המשיכו להיכנס כל פעם עוד. שחיקה היא תוצאה של שיגרה, אבל השיגרה היא החיים, זה היופי וזה הפרדוקס. ואת זה הצליחה כל כך יפה אוריין צ׳פלין לזקק לפיסות החיים של הזוגות האלה, אנחנו. כל זה עם ״צחוק ודמע״, ובעיקר עם הרבה לב.

צ׳פלין המוכשרת משלבת את טריוויאליות החיים עם קסם, אבסורד אתגר-קרתי, חמלה צ׳כובית, והרבה אהבה לאנשים הנאבקים באתגר הזוגיות. אין מי שלא ימצא את עצמו מתחבר לסיפורים הקצרים שלוקטו מכל שכבות הגיל ופלחי החברה הישראלית. ״שחוקים״ מלא תובנות והתבוננות נוקבת באהבה על מגוון צורותיה. אי אפשר שלא לרצות לחבק את דנה הכועסת, ולא ברור למה היא כועסת, עד שצ׳פלין לא מכניסה לחייה את אריק גודד התמרים ותבונתו הפשוטה. אי אפשר שלא לרצות לחבק את דב, ולא לצעוק שגם אנחנו מכירים כזו ציפורה. הזוגות של צ׳פלין הם כולנו, וקול המספר הוא קול מרענן שנוגע בבטן הרכה של כל אחד.